טיפול באומנות לחימה הינה טכניקה טיפולית ייחודית שיש בה פוטנציאל גדול משום ההיבטים הטיפוליים הייחודיים שבאומנות לחימה, אותם פרטנו במאמר הקודם. יחד עם זאת פעמים רבות לא מצליח להיווצר תהליך טיפולי בזמן המפגשים ואלו מקבלים אופי של מעין “חוג פרטי” או בקבוצה קטנה.
בתחילת דרכי מצאתי את עצמי במצבים כאלו, ובמאמר זה אנסה לתאר הסיבות המרכזיות שמצב זה נוצר, ובסוף אתייחס בקצרה לכמה דרכים שאני משתמש בהן על מנת להימנע ממצב דומה.
מסיבות שהן לא למאמר זה, טיפול באומנות לחימה מיועד בעיקר לילדים בגילאי היסודי וגן החובה. כשהדבר מביא שני מאפיינים מרכזיים:
למאפיינים אלה יש יתרונות אבל מאמר זה עוסק בחסרונות.
לגבי הראשון הוא מייצר מצב שסיבת הטיפול כמו גם המטרות והיעדים הטיפולים לא ידועים למטופל, ומכאן שקשה יותר להציף ולהתייחס עליהם.
ואם כבר הצלחנו להציף נושא מורכב כמו למשל התמודדות עם כעסים, הרי שהמטופל בכלל לא מצפה או מעוניין לפתוח את הנושא במפגש כי מבחינתו הוא הגיע למפגש של אומנות לחימה.
מכאן שפעמים רבות בטיפול באומנות לחימה ישנה מוטיבציה של המטופל ללמוד אומנות לחימה, אבל לא להתמודד עם נושאים מרכבים שהביאו את הלקוחות האמיתיים לשלוח אותו לטיפול.
מצב זה מביא באופן טבעי את המטפל להקדיש יותר ויותר זמן לאימון באומנות לחימה ופחות וזמן בהתמודדות עם המטרות והיעדים הטיפוליים. בפעמים רבות המטופל נהנה מאוד מהשיעורים, דבר שמביא את הלקוחות להמשיך במפגשים וזמן רב יכול ללא התקדמות מבחינת המטרות הטיפוליות.
ההבדל בין חינוך לטיפול הוא נושא מורכב שאנשי חינוך וטיפול מכל הסוגים נוטים לטעות בו ולערב בין השניים. כמובן שניתן לכתוב רבות על ההבדלים ביניהם אבל לשם מאמר זה נסתפק באמירה הכללית שחינוך נועד להקנות ערכים לתלמידים במטרה שלשלב אותם בצורה מיטבית בחברה, וטיפול נועד להתמודד עם קושי ממנו המטופל וסובל בכך שהוא מפריע לו להשתלב בצורה מיטבית בסביבה.
זהו תיאור כללי מאוד ולא ממצה, אבל ההבדל הוא חשוב. בחינוך נרצה למשל לחנך לשוויון ערך האדם, הוגנות, עזרה לזולת ולחלש, עמידה בכללי החברה, קבלת סמכות וכבוד למבוגרים ועוד…
לעומת זאת בטיפול נרצה למשל ללמד המטופל כיצד לבטא עצמו בצורה טובה, איך לווסת רגשות, איך ליצור קשר בריא עם בני גילו ועוד…
חשוב בהקשר זה לומר, שאומנות לחימה מלבד היותה כלי טיפולי, היא גם כלי חינוכי מצוין שמקנה למשתתפים בה ערכים רבים. ניתן לומר גם בוודאות שכל המטפלים באומנות לחימה הם גם מדריכי אומנות לחימה, כלומר מחנכים בה, ומעבר לכך הם עצמם תוצר של תהליך חינוכי באומנות לחימה, ורבים בהם חייבים לה הרבה בעיצובם. אם לסכם כל זאת ניתן לומר שעבור מרבית המטפלים באומנות לחימה דווקא החינוך באומנות לחימה הוא טבעי ומוכר יותר, כשהם יכולים להעיד ממקור ראשון על עוצמתו ויעילותו של התהליך.
העניין הוא שעבור מטופלים רבים זה לא מספיק, ורובם לא יצליחו למשל להשתלב בחוג רגיל. עבור ילד או ילדה הסובלים מחרדות, התקפי זעם, חרם חברתי, קשיים בתקשורת ועוד.. התהליך החינוכי לא רלבנטי כדי לסייע להם בחייהם, משום שהם סובלים מבעיה מורכבת יותר. אבל הבלבול במושגים בין טיפול לחינוך, יחד עם ההכרות העמוקה בתחום החינוכי מוביל רבים, לפחות אותי בראשית דרכי, לקיים מפגשי בעלי אופי חינוכי בהם אני מנסה להקנות ערכים למטופלים במקום לסייע בתחומים בהם הם זקוקים לחיזוק.
ורק שיהיה ברור, חינוך הוא מצוין וחשוב מעין כמוהו ומדריכי אומנויות לחימה הם אנשי חינוך מדהימים. יתרה מכך עבור ילדים רבים מפגש עם מדריך אומנות לחימה (הן במסגרת חוגית והן במסגרת פרטנית) יכול להיות מהפכני, ועדין מרבית הילדים שמגיעים לטיפול הגיעו לנקודה זו כי הם צריכים משהו אחר, וזה על המטפל לדאוג להשאיר את המפגשים טיפוליים ולא חינוכיים.
נושא זה נכון לגבי שיטות רבות של “טיפול ב…” באופן כללי ישנם חמישה סיבות בגינן יגיע מטופל לטיפול, או במקרה של ילדים ישלח לטיפול על ידי הוריו או מסגרת חינוכית, והסיבות הן:
אף אחת מהבעיות האלה היא כמובן לא הצורך ללמוד אומנות לחימה. על המטפל באומנות לחימה לדעת כיצד להשתמש באומנות לחימה על מנת להתמודד עם קשיים אלה, ולתת למטופלים שלו כלים וידע בתחום שהביא אותם לטיפול.
בישראל היום אין מסלול אקדמאי מוכר ללמידה של מקצוע הטיפול באומנות לחימה, ומעט המסלולים הקיימים הם גם לא מוכרים וגם לא מספקים מסגרת להתנסות ראשונית וליווי מקצועי.
הדבר הופך את מציאת המטפל באומנות לחימה למשימה מורכבת מאוד. כשאנשים רבים הקוראים לעצמם “מטפלים באומנות לחימה” עברו הכשרה קצרה בלבד אם בכלל, לא מקבלים ליווי מקצועי ולרוב פועלים יותר בצורה של “חוג פרטי” באומנות לחימה יותר מאשר טיפול מסודר.
הדרכים של להתמודדות עם קשיים אלה הם מגוונים ומורכבים אבל ניתן לסכם אותם במספר נקודות:
לסיכום רק אומר שתחום הטיפול באומנות לחימה נמצא בשלביו הראשונים בארץ, וגם לא נראה שהתקדמנו הרבה עם הזמן. בסופו של דבר האחריות לכך היא קודם כל על קהילת המטפלים באומנות לחימה להציב לעצמם רף גבוה ולשאוף ליתר מקצועיות והכרה של התחום.
Issho 2023 ©